אני זוכרת מצוין את הרגע שהרופא שלי אמר- זה לתמיד.
ברגע הראשון הרגשתי שלוקחים לי את השליטה על הגוף שלי,
שלוקחים ממני את כל מה שמוכר וידוע לי, והכי גרוע.. הרגשתי שלוקחים לי את החופש..
אם אז באותה נקודה הייתם אומרים לי שזה השיעור של החיים שלי, הייתי כנראה צוחקת לכם בפנים ומתעלמת.
אבל, ככל שהכאב הפך להיות חלק מהשגרה, ככל שהסימפטומים שחוויתי הפכו להיות משהו ׳קבוע׳ אני הבנתי עם עצמי- ככה אני לא הולכת לחיות.
כי לא משנה כמה עקשנית המחלה שלי (ושלי טפו טפו לקח יותר משנתיים לאזן את ההתקף האחרון ולהגיע לרמיסיה.. )
אני עקשנית יותר! זה הגוף שלי קודם כל! אלו החיים שלי קודם כל!! ואם אני מוותרת על לזוז, על להתאמן, על השגרה שכל כך חשובה לי וכל כך אהובה עליי אז הפסדתי, ואני? לא מוכנה להפסיד.
אז למדתי את עצמי את אותן דברים שאני מלמדת אחרים ובעיקר אחרות באימונים שלי.
שכאב הוא לא אויב. כאב הוא מנגנון שבא להצביע לנו על בעיה, במקרה שלנו אמנם מדובר בבעיה שכבר אובחנה ויחד עם זאת כסף הכאב עולה נלך שוב לרופא, עצם זה שכאב מניע אותנו לפעול כבר מראה לנו שכאב הוא לא באמת האויב.
בחודשים הראשונים של ההתפרצות אצלי לקח לי זמן, להבין איך אני יכולה בכלל לחיות ככה, בין כל הבדיקות וההפניות, בין כל המומחים ומומחיות שמתאכזבים כל פעם מחדש ששום טיפול לא עוזר ועוד בתוך כל זה לנהל עסק.
ולא סתם, עסק שעוסק בדיוק בזה! בתנועה עם כאב בהתמודדויות כאלו ואחרות, לתמוך, להכיל כאב גם של אחרים זו העבודה שלי, אז לאט לאט בניתי לי את הדרך שלי לחיים מאוזנים שבהם יש את כל מה שאני אוהבת ואת כל מה שחשוב לי, אני מתאמנת, אני עדיין בעלת עסק, אני יוצאת לחגוג עם חברים, אני נוסעת לחו״ל לתקופות ארוכות, ובעיקר אני מנסה לתת לכמה שיותר א.נשים את הכוח להאמין שזה אפשרי גם עבורך- להיות באותו גוף עם מחלה כזו או אחרת ועדיין לנהל חיים נורמליים שכוללים בתוכם את כל מה שתמיד רצית + עוד תוספת שתכלס אף אחד לא היה מבקש אבל זה חלק מנסיבות החיים ואין לנו הסבר אמיתי ללמה זה קורה.
אני אסיים בלהגיד שאני לא חסידה גדולה של למכור חלומות אפילו ממש ההפך אבל בכל מה שקשור לחולי וכאבים אני חיה את העולם הזה שנים ואני בטוחה במה שאני אומרת- מה שנדמיין לעצמנו נוכל ליצור, בלי לשאוף איו נתיב, בלי לכוון לא נגיע, כשמשהו חשוב לך יש דרך.
