אנמיה ומחלות מעי דלקתיות: מה חשוב לדעת?
אנמיה היא אחד הסיבוכים השכיחים של מחלות מעי דלקתיות (IBD), הכוללות את מחלת קרוהן וקוליטיס כיבית. לאנמיה יכולה להיות השפעה משמעותית על רמת האנרגיה, יכולת הריכוז, היכולת לבצע פעילות גופנית ואיכות החיים. עם זאת, לעיתים קל לייחס את התסמינים שלה למחלת המעי עצמה, ולכן לא תמיד מזהים אותה.
החדשות הטובות הן, שברוב המקרים ניתן לזהות אנמיה באמצעות בדיקות דם פשוטות, לברר מה הסיבה לה, ולטפל בה בהתאם.
1. מהי אנמיה, ומדוע היא חשובה במחלות מעי דלקתיות?
אנמיה היא מצב שבו רמת ההמוגלובין בדם נמוכה מהתקין. המוגלובין הוא חלבון הנמצא בכדוריות הדם האדומות, ותפקידו לשאת חמצן מהריאות אל רקמות הגוף.
כאשר רמת ההמוגלובין נמוכה, פחות חמצן מגיע לרקמות. כתוצאה מכך, עלולים להופיע עייפות, חולשה, סחרחורת או קוצר נשימה.
חסר בברזל שכיח אפילו יותר מאנמיה בקרב אנשים עם מחלות מעי דלקתיות. חשוב לדעת שמאגרי הברזל בגוף יכולים להיות מדולדלים עוד לפני שרמת ההמוגלובין יורדת לרמה המוגדרת כאנמיה. גם חסר בברזל ללא אנמיה, עשוי להיות קשור לעייפות, לקשיי ריכוז ולפגיעה באיכות החיים.
לכן, חשוב לעקוב אחר רמת ההמוגלובין כחלק מהמעקב השגרתי אחר מחלת מעי דלקתית. כאשר מתגלה אנמיה, חשוב לברר את הסיבה לה, ובכלל זה, להעריך את מאגרי הברזל בגוף.
2. מדוע אנשים עם מחלות מעי דלקתיות נמצאים בסיכון מוגבר לאנמיה?
לעיתים קרובות, יש יותר מסיבה אחת.
חסר בברזל הוא הסיבה השכיחה ביותר. דלקת במעי עלולה לגרום לאיבוד דם, לעיתים גם כאשר לא רואים דם בצואה. בנוסף, ספיגת הברזל והשימוש בו עלולים להיפגע, במיוחד כאשר מחלת המעי פעילה. ירידה בתיאבון או הגבלות תזונתיות עלולות לתרום גם הן לחסר בברזל.
גם הדלקת עצמה יכולה לגרום לאנמיה. בזמן דלקת, מתרחשים בגוף תהליכים הגורמים לכך שהברזל האגור בו יהיה פחות זמין לייצור כדוריות דם אדומות חדשות. מצב זה נקרא לעיתים "אנמיה של דלקת" או "אנמיה של מחלה כרונית". במצב כזה, ייתכן שיש ברזל בגוף, אך הוא אינו זמין לשימוש בצורה יעילה.
במחלות מעי דלקתיות, חסר אמיתי בברזל ואנמיה הנגרמת מדלקת מופיעים לעיתים קרובות יחד.
סיבות נוספות לאנמיה יכולות לכלול חסר בוויטמין B12 או בחומצה פולית, השפעה של תרופות מסוימות ומצבים רפואיים אחרים. לכן, מציאת רמת המוגלובין נמוכה היא תחילת הבירור, ולא סופו.
3. אילו תסמינים יכולים להיגרם מאנמיה או מחסר בברזל?
עייפות היא התסמין השכיח ביותר. תסמינים נוספים יכולים לכלול חולשה או ירידה בסיבולת, קוצר נשימה (בעיקר בזמן מאמץ), סחרחורת או כאבי ראש, דופק מהיר או תחושת דפיקות לב, קושי בריכוז, וחיוורון. עם זאת, אנמיה קלה, ובמיוחד חסר בברזל ללא אנמיה, עלולים להתקיים גם ללא תסמינים ברורים.
עייפות שכיחה בקרב אנשים עם מחלות מעי דלקתיות גם מסיבות רבות אחרות, ובהן דלקת פעילה, הפרעות שינה וגורמים נוספים. לכן, אי אפשר לקבוע על סמך התסמינים בלבד אם קיימים אנמיה או חסר בברזל. לשם כך, יש צורך בבדיקות דם.
4. כיצד מאבחנים חסר בברזל, והאם ייתכן שחסר לי ברזל גם אם רמת הפריטין תקינה?
אבחון חסר בברזל אצל אנשים עם מחלות מעי דלקתיות, עשוי להיות מורכב יותר מאשר אצל אנשים ללא דלקת.
הבירור כולל ספירת דם וכן בדיקות להערכת מצב הברזל בגוף. פריטין (Ferritin) משקף את מאגרי הברזל, ואילו ריווי טרנספרין (Transferrin Saturation, המכונה TSAT) מסייע להעריך כמה ברזל זמין בפועל לייצור כדוריות דם אדומות. חשוב להתייחס גם למדדי דלקת, כגון CRP.
כאשר אין עדות לדלקת, רמת פריטין הנמוכה מ-30 מק"ג/ליטר, תומכת באבחנה של חסר בברזל.
אולם, פריטין מושפע גם מדלקת, ורמתו יכולה לעלות כאשר מחלת המעי פעילה. לכן, ערך פריטין תקין אינו שולל בהכרח חסר בברזל. בנוכחות דלקת, ערכי פריטין של 30 עד 100 מק"ג/ליטר יכולים להתאים לשילוב של חסר אמיתי בברזל ואנמיה של דלקת.
לכן, במחלות מעי דלקתיות לא מסתמכים על הפריטין בלבד, אלא מפרשים אותו יחד עם ספירת הדם, ריווי הטרנספרין ומידת הפעילות הדלקתית.
5. באיזו תדירות מומלץ לבדוק אנמיה וחסר בברזל?
בדיקות לאנמיה ולחסר בברזל צריכות להיות חלק מהמעקב השגרתי אחר מחלת מעי דלקתית, ולא להתבצע רק כאשר מופיעים תסמינים.
ההמלצות האירופיות מציעות לבצע בדיקות כל 6 עד 12 חודשים כאשר המחלה בהפוגה או פעילה במידה קלה, ולפחות כל 3 חודשים כאשר המחלה פעילה.
המעקב כולל ספירת דם ובדיקות להערכת מאגרי הברזל והדלקת. אם מתגלה אנמיה, יש להמשיך בבירור כדי לזהות את הסיבה לה.
6. כיצד מטפלים בחסר בברזל?
לטיפול שתי מטרות: להשלים את חסר הברזל, ולטפל בסיבה שגרמה לו.
אם דלקת פעילה במעי גורמת לאיבוד דם או מפריעה לספיגה ולשימוש בברזל, חשוב להשיג שליטה במחלת המעי. עם זאת, טיפול בדלקת לבדו לא תמיד מספיק כדי להשלים את הברזל שכבר אבד.
ניתן להשלים ברזל דרך הפה או ישירות לווריד (ברזל תוך-ורידי).
טיפול בברזל דרך הפה יכול להתאים לאנשים עם אנמיה קלה מחסר בברזל, כאשר מחלת המעי אינה פעילה. הטיפול יעיל וזמין, אך אצל חלק מהאנשים הוא עלול לגרום לתופעות לוואי במערכת העיכול, כגון בחילה, אי-נוחות או כאבי בטן, עצירות או שלשול.
קיימים תכשירים שונים של ברזל למתן דרך הפה. תכשירים חדשים יותר, ובהם ברזל סוכרוזומיאלי (Sucrosomial iron), פותחו בין היתר במטרה לשפר את הסבילות במערכת העיכול. קיימים לגביהם נתונים מעודדים, אך המידע הספציפי במחלות מעי דלקתיות עדיין מוגבל יותר, וההנחיות הקיימות אינן קובעות כי תכשיר ברזל פומי מסוים עדיף באופן ברור על האחרים.
ברזל תוך-ורידי מומלץ במיוחד כאשר מחלת המעי פעילה, כאשר טיפול בברזל דרך הפה אינו נסבל או אינו יעיל, או כאשר קיימת בעיה בספיגת הברזל דרך המעי. במצבים מסוימים, הוא מועדף גם כאשר יש צורך בהשלמה מהירה של כמות משמעותית של ברזל.
היתרון של טיפול תוך-ורידי הוא שהברזל מגיע ישירות לזרם הדם, ואינו תלוי בספיגתו במערכת העיכול.
7. האם קיימים סוגים שונים של ברזל תוך-ורידי?
כן. קיימים מספר תכשירי ברזל למתן תוך-ורידי. כולם מספקים ברזל ישירות לזרם הדם ויכולים למלא ביעילות את מאגרי הברזל, אך הם שונים, בין היתר, בכמות הברזל שניתן לתת בכל עירוי ובמספר העירויים הדרושים להשלמת החסר.
Ferric carboxymaltose (Ferinject) מאפשר לתת כמות גדולה יחסית של ברזל בעירוי אחד. בהתאם לכמות הברזל הנדרשת, לעיתים ניתן להשלים את הטיפול בעירוי אחד או שניים.
Iron sucrose (Venofer) נמצא בשימוש כבר שנים רבות, וגם הוא יעיל. עם זאת, בכל עירוי ניתנת בדרך כלל כמות קטנה יותר של ברזל, ולכן השלמת מלוא החסר עשויה לדרוש מספר עירויים.
תכשירי הברזל התוך-ורידיים המודרניים נחשבים בדרך כלל בטוחים. תגובות משמעותיות לעירוי אינן שכיחות, ותגובה אלרגית אמיתית וחמורה היא נדירה מאוד.
תופעת לוואי שחשוב להכיר, הקשורה במיוחד ל-ferric carboxymaltose, היא היפופוספטמיה (Hypophosphatemia), שהיא ירידה ברמת הפוספט בדם. ברוב המקרים מדובר בתופעה זמנית, אך לעיתים היא עלולה להיות משמעותית, במיוחד לאחר טיפולים חוזרים. לכן, במטופלים המקבלים טיפולים חוזרים או מינונים גבוהים של ferric carboxymaltose, הצוות המטפל עשוי לשקול בדיקת רמת הפוספט בדם.
הבחירה בתכשיר הברזל התוך-ורידי תלויה בכמות הברזל שיש להשלים, בטיפולים קודמים, במחלות רקע, בזמינות התכשירים ובאפשרות להשלים את הטיפול במספר קטן יותר של עירויים. אין תכשיר תוך-ורידי אחד המתאים ביותר לכל אדם עם מחלת מעי דלקתית.
8. ומה לגבי ויטמין B12?
חסר בברזל אינו הסיבה התזונתית היחידה לאנמיה במחלות מעי דלקתיות.
חסר בוויטמין B12 חשוב במיוחד אצל אנשים עם מחלת קרוהן המערבת את המעי הדק, ובפרט את האילאום הסופי (Terminal ileum) – שהוא החלק האחרון של המעי הדק – וכן אצל מי שעברו ניתוח שבו הוסר חלק מהאילאום.
האילאום הסופי הוא האזור שבו נספג ויטמין B12. לכן, מחלה באזור זה או כריתה שלו בניתוח, עלולות לפגוע בספיגת הוויטמין ולהעלות את הסיכון לחסר.
חסר בוויטמין B12 עלול לגרום לאנמיה, אך הוא יכול להשפיע גם על מערכת העצבים. תסמינים אפשריים כוללים נימול או ירידה בתחושה בידיים או ברגליים, בעיות בשיווי משקל, קשיים בזיכרון או בריכוז, ועייפות. חשוב לדעת שתסמינים נוירולוגיים יכולים לעיתים להופיע גם ללא אנמיה משמעותית.
לאנשים הנמצאים בסיכון מוגבר, ובפרט עם מחלת קרוהן של המעי הדק או לאחר כריתה של האילאום, מומלץ לבדוק את רמת ה-B12 באופן תקופתי. ההנחיות האירופיות ממליצות על בדיקה לפחות פעם בשנה, בקרב מטופלים בסיכון מוגבר.
אם מתגלה חסר ב-B12, ניתן להשלים אותו באמצעות תוספי ויטמין. בהתאם לחומרת החסר וליכולת הספיגה של המעי, ניתן לתת B12 דרך הפה או בזריקות. לאחר כריתה משמעותית של האילאום, ייתכן שיהיה צורך בטיפול ממושך ב-B12 ובמעקב קבוע אחר רמותיו.
9. מה המשמעות אם האנמיה חוזרת שוב ושוב?
חסר בברזל ואנמיה יכולים לחזור במחלות מעי דלקתיות, גם לאחר טיפול מוצלח. חסר חוזר עשוי לנבוע מאיבוד מתמשך של ברזל, אך הוא יכול גם להיות סימן לדלקת פעילה, איבוד דם מתמשך או בעיה בספיגת הברזל.
לכן, אם האנמיה נמשכת או חוזרת למרות טיפול מתאים, חשוב לא להסתפק במתן נוסף של ברזל, אלא לבחון מחדש את הסיבה.
במקרים מסוימים, יש צורך גם בהערכה של מערכת העיכול. אצל אנשים עם מחלות מעי דלקתיות, חשוב לבדוק האם האנמיה יכולה להיות ביטוי לפעילות של מחלת המעי, ולעיתים יהיה צורך בהערכה אנדוסקופית או בבדיקות אחרות להערכת פעילות המחלה.
בנוסף, לא כל אנמיה מחסר בברזל אצל אדם עם IBD נגרמת בהכרח ממחלת המעי הדלקתית. כאשר הסיבה לאנמיה אינה ברורה, כאשר היא משמעותית או חוזרת למרות טיפול, או כאשר קיימים סימנים המעלים חשד למקור נוסף לאיבוד דם, הרופא עשוי להמליץ על קולונוסקופיה, גסטרוסקופיה או בירור נוסף בהתאם לגיל, לתסמינים ולנסיבות הקליניות.
גם לאחר שהאנמיה וחסר הברזל תוקנו, חשוב להמשיך במעקב. ההנחיות האירופיות ממליצות לבדוק המוגלובין ומאגרי ברזל כל 3 עד 6 חודשים במהלך השנה הראשונה לאחר תיקון החסר, ובהמשך כל 6 עד 12 חודשים.
המטרה אינה רק להחזיר את ההמוגלובין לטווח התקין, אלא גם למלא את מאגרי הברזל, לזהות ולטפל בגורם לחסר, ולזהות מוקדם מצב שבו האנמיה או חסר הברזל חוזרים.